מדינת ישראל עומדת היום בפני אחד המשברים החמורים בתולדותיה. יש לה את כל המשאבים הדרושים כדי לעבור בהצלחה את המשבר הזה, מלבד אחד חיוני: אמון. אנחנו זקוקים לאמון בין האזרחים לבין רשויות המדינה, ולאמון בין האזרחים לבין עצמם. אנחנו צריכים לבטוח באנשים שמסביבנו, במידע שאנחנו שומעים, ובהנחיות שאנחנו מקבלים. מעל הכל אנחנו צריכים לבטוח שמי שיושבים במשרדי הממשלה יודעים מה הם עושים, ודואגים לכולנו ולא רק לעצמם.
למרבה הצער, לרבים מדי מאזרחי המדינה אין היום מספיק אמון. והאחריות למחסור הזה באמון היא בראש ובראשונה של אדם אחד, שהוא ועוזריו כבר שנים הורסים ביסודיות ובשיטתיות את האמון בחברה הישראלית.
לבנימין נתניהו יש יכולות מרשימות ורשימה ארוכה של הישגים, אבל כמו לכל בן תמותה יש לו גם חולשות וכישלונות. הבעיה הגדולה איתו אינה רק האופן הכושל שבו הוא התעקש לנהל את משבר הקורונה, אלא המתקפה שהוא מנהל לאורך שנים נגד מוסדות המדינה ונגד קשרי האחווה בין אזרחי ישראל. במשך שנים מפציר נתניהו באזרחים לא להאמין לתקשורת, לא להאמין לאקדמיה, לא להאמין למערכת המשפט, לא להאמין למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה, ולפקידי משרד האוצר. אז מה הפלא שעכשיו, בעיצומו של המשבר, הרבה מאוד אזרחים לא מאמינים לרשויות?
במשך שנים נתניהו גם הסית את אזרחי ישראל אלו נגד אלו, וקעקע את האמון שלנו זה בזה. הוא זרע פילוג ושנאה בין ימנים לשמאלנים, בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילונים ובין מזרחים לאשכנזים. בפוליטיקה דמוקרטית יש יריבויות. זה לגיטימי. אבל כשמנהיגים בעלי אחריות לאומית נבחרים לראשות הממשלה, הם מקפידים להדגיש שהם יהיו ראשי הממשלה של כ-ו-ל-ם. הם פונים ליריביהם מאתמול ואומרים להם: "לא הצבעתם לי, זה בסדר. אתם חושבים אחרת ממני, זה מותר. אני עדין מעריך אתכם ומכבד אתכם כאזרחים ישראלים טובים ונאמנים, ואני אדאג גם לכם".
זו מעולם לא הייתה המנגינה של נתניהו. אצלו זה תמיד היה "מי שלא מצביעים לי הם בוגדים. אין להם חלק בישראל. אני אדאג רק למחנה שלי". אז מה הפלא שבמהלכו של משבר כה קשה האזרחים לא מאמינים זה לזה?
+4
-3